Bach Even HaEzer 120 – ב"ח אבן העזר קכ‏ – Shulchan Arukh

שו״ע

פירוש

שאין לכתוב הגט אם לא שמע מפי המגרש, ובו י״א סעיפים(א) הַגֵּט, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ הַבַּעַל אוֹ שְׁלוּחוֹ; וְאַף אִם שְׁלוּחוֹ כּוֹתְבוֹ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מִשֶּׁל הַבַּעַל; לְכָךְ נָהֲגוּ כְּשֶׁהַבַּעַל מָצוּי, שֶׁנּוֹתֵן לוֹ הַסוֹפֵר הַקְּלָף וְהַדְּיוֹ {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף הַקֻּלְמוֹס וּשְׁאָר כְּלֵי הַכְּתִיבָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק שֵׁנִי וּבַמָּרְדְּכַי מֵהִלְכוֹת גִּטִּין)} בְּמַתָּנָה, קֹדֶם כְּתִיבָה. וְהַבַּעַל נוֹתֵן שְׂכָרוֹ; וּמִפְּנֵי תַּקָּנַת עֲגוּנוֹת, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאִשָּׁה תִּתֵּן שְׂכַר הַסוֹפֵר וְהִקְנוּהוּ לַבַּעַל. (ב) גָּזַל נְיָר וְכָתַב בּוֹ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ קֹדֶם יֵאוּשׁ. {הַגָּה: אֲבָל גָּזַל גֵּט, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לוֹ הַסוֹפֵר גֵּט וּגְזָלוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא פָּרַע לוֹ, וְגֵרַשׁ בּוֹ, לָא הָוֵי מְגֹרֶשֶׁת (בֵּית יוֹסֵף).} (ג) כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִים וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם הַסוֹפֵר צָרִיךְ לְהַכִּירָן (טוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי.} וְהַכָּרָה זוֹ אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד אֶחָד, וַאֲפִלּוּ עַל פִּי אִשָּׁה וְקָרוֹב. {הַגָּה: וְצָרִיךְ לְהַכִּיר שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְשֵׁם אֲבִיהֶם, וְכָל שֶׁהֻחְזְקוּ שְׁלֹשִים יוֹם בָּעִיר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם יוֹתֵר. וְשֵׁם אָבִיו, נָהֲגוּ לִכְתֹּב עַל פִּי עַצְמוֹ (בֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם).} וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶן שָׁוִים, אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ, שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכֶנּוּ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וִיגָרְשֶׁנָּה עָלָיו. וּבִשְׁעַת הַסַכָּנָה, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים. (ד) לֹא יִכְתְּבֶנּוּ הַסוֹפֵר וְלֹא יַחְתְּמוּ בּוֹ הָעֵדִים, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם הַבַּעַל לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם. {וּלְכַתְּחִלָּה יֹאמַר לַסוֹפֵר לִפְנֵי הָעֵדִים (בְּסֵדֶר הַגֵּט מהר״א מַרְגָּלִיוֹת).} וּכְשֶׁיֹּאמַר לָהֶם הַבַּעַל, יִכְתְּבוּהוּ הֵם בְּעַצְמָם וְלֹא יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם. אֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין: תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, לֹא יֹאמְרוּ לַסוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם, וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ לַסוֹפֵר וְיִכְתֹּב וְלָעֵדִים וְיַחְתְּמוּ, לֹא יִכְתֹּב הַסוֹפֵר וְלֹא יַחְתְּמוּ הָעֵדִים עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו. {הַגָּה: עָבַר וְגֵרְשָׁהּ עַל יְדֵי ״אוֹמֵר אִמְרוּ לַסוֹפֵר וְיִכְתֹּב״ כוּ׳, הָוֵי סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ״ה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ״ן וּבָעַל הַתְרוּמָה וּסְמַ״ג וְהַמָּרְדְּכַי וְכָל בּוֹ).} (ה) אֲפִלּוּ כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ לַסוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב וְלָעֵדִים שֶׁיַּחְתְּמוּ, לֹא יִכְתְּבוּ וְלֹא יַחְתְּמוּ עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו, בֵּין שֶׁהוּא פִּקֵּחַ וּבֵין שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, בֵּין שֶׁמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ בֵּין שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּמִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם עַל פִּי כְּתַב יָדוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לַסוֹפֵר: כְּתֹב, וְלָעֵדִים: חֲתֹמוּ, וְהוּא שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. (ו) מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, וּשְׁאָלוּהוּ אִם רוֹצֶה שֶׁיִּכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ, יִתְבָּאֵר בַּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה. (ז) אָמַר לַעֲשָׂרָה: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב בִּשְׁבִיל כֻּלָּם. וְאִם אָמַר: כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ, אֶחָד כּוֹתֵב בְּמַעֲמַד כֻּלָּם. (ח) אָמַר לַעֲשָׂרָה: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִים וְאֶחָד נוֹתֵן. (ט) אָמַר: כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ, אוֹ שֶׁמְּנָאָם, בֵּין שֶׁמָּנָה כֻּלָּם בֵין שֶׁמָּנָה מִקְצָתָם, וְאָמַר לָהֶם: חִתְמוּ, הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר כֻּלְּכֶם חִתְמוּ, וְכֻלָּם צְרִיכִים לַחְתֹּם בּוֹ; וּשְׁנַיִם שֶׁחוֹתְמִים בּוֹ תְּחִלָּה הֵם מִשּׁוּם עֵדִים, וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם אֶחָד מֵהֶם פָּסוּל, וְהָאֲחֵרִים מִשּׁוּם תְּנַאי; לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הַשְּׁאָר פְּסוּלִים, אוֹ שֶׁחָתְמוּ זֶה הַיּוֹם וְזֶה לְמָחָר אוֹ אַחַר כַּמָּה יָמִים, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיַּחְתְּמוּ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי כֻּלָּם; וַאֲפִלּוּ חָתְמוּ הַשְּׁאָר אַחַר נְתִינַת הַגֵּט, {וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁנִּשֵׂאת (הָרַ״ן פֶּרֶק קַמָּא דְּגִטִּין)}, כָּשֵׁר; וְאִם מֵת אֶחָד מֵהֶם קֹדֶם הַחֲתִימָה, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל {וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסָמוּךְ.} (י) וְאִם אָמַר: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ מִשּׁוּם עֵדִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן כְּשֵׁרִים וְשֶׁיַּחְתְּמוּ כֻּלָּם בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר סְתָם: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ, דִּינוֹ כִּמְפָרֵשׁ וְאוֹמֵר: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ מִשּׁוּם עֵדִים, {וְנִרְאֶה לִי דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר כִּסְבָרָא זוֹ.} (יא) תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים לִכְתֹּב גֵּט אוֹ לַחְתֹּם אוֹ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ; אִם לִכְתִיבָה, יֹאמַר לָהֶם: כָּל אֶחָד מִכֶּם יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי, וְכֵן לְהוֹלָכָה: כָּל אֶחָד מִכֶּם יוֹלִיךְ; וְאִם לַחֲתִימָה, יֹאמַר לָהֶם: כָּל שְׁנַיִם מִכֶּם יַחְתְּמוּ בְּגֵט זֶה. מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)

הערות

(א) אין האשה מתגרשת וכו׳ לכך צריך שהסופר יתן הקלף והדיו לבעל במתנה קודם כתיבה וכו׳ הלשון משמע דלכתחלה צריך לעשות כך אבל בדיעבד כשר אפילו לא נתן לבעל כלום אלא לאחר כתיבה וחתימה נתן גט לבעל והבעל נתנו לאשה כיון דתקנו רבנן דהאשה תתן שכר הסופר ורבנן אקנויי אקני ליה לבעל ההוא זוזא הוה כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב״ד הפקר כדאיתא בפ״ב דגיטין (דף כ׳) וכדפירש״י לשם וכדכתב הרמב״ן והאריך בזה ומביאו ב״י אנא דאיהו מיקל דאפילו לכתחילה א״צ ליתן הקלף והדיו לבעל ורבי׳ ושאר גדולים חולקים ואומרים דלכתחלה צריך ובדיעבד כשר אם לא נתן. והכי משמש מדברי הרא״ש בסדר הגט לחלק בדין זה בין לכתחילה לדיעבד וכ״כ ב״י בשם כמה גדולים ול״ק מהא דתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכן ההולך למ״ה ואמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי כותבין ונותנין דהתם נמי דיעבד הוא כיון שהלך למ״ה או מושלך בבור דאי אפשר לסופר להקנות הקלף והדיו לבעל אבל במרדכי פרק התקבל חילק בדרך אחר בשם רבינו יואל הלוי דאין צריך להקנות הקלף והדיו לבעל אלא היכא שהבעל עצמו נתנו לידה של אשה אבל היכא דעושה שלוחים לכתוב ולחתום והשלוחין מוסרין הגט לאשתו בשליחותו ה״ל כאילו הקנה הגט בהדיא לבעל ושוב אין צריך למסור הקלף והדיו לבעל ולפיכך במושלך לבור או הלך למ״ה כיון דהגט ניתן להאשה ע״י שליח א״צ ליתן הקלף והדיו קודם כתיבה לבעל ונראה שזאת היתה דעת הרמ״ה שהביא רבינו דבריו שכתב האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי א״צ לזכות הנייר וכו׳ כיון דבשליחותו קעבדי וכו׳ כלומר דחשוב כאילו אקנויי אקנו ליה לגיטא לבעל לגרושי ביה וגירשו לאשתו בשליחותיה משא״כ כשהבעל בעצמו נותן הגט מידו ליד אשתו ומגרשה דצריך שהסופר יתן לבעל מקודם הקלף והדיו דאז נודע ומפורסם כשאח״כ נותן הגט מידו ליד האשה שמגרשה בגט שלו דאם לא יתן הסופר תחלה הקלף והדיו לבעל נראה כאילו כתב הסופר הגט משלו וכשיתן הבעל אחר כך אותו הגט ליד האשה איכא לעז שמגרשה בגט שאינו שלו אלא בגט שהוא של סופר וכך הבין ב״י דהרמ״ה מפרש כרבינו יואל הלוי שבמרדכי ופשוט הוא מיהו נראה עיקר דלכתחילה אפי׳ בעושה שליח צריך למסור לכתחילה הקלף והדיו לבעל דלא כהרמ״ה ור״י הלוי ולא דמי להולך למ״ה או במושלך לבור דחשוב דיעבד כדפרישית והכי נקטינן. ומיהו נראה מדברי רבינו שהזכיר קלף ודיו ולא הזכיר קולמוס ושאר כלי כתיבה דדוקא קלף ודיו דניכר החסרון בגט משא״כ בקולמוס דאין כאן חסרון הניכר במה שכותב בו הגט וכן בסימן קנ״ד כתב רבינו בסדר הגט קלף ודיו בלחוד אבל בסוף הסדר ע״ש רבינו פרץ הזכיר גם הקולמוס ה״ה שאר כלי הכתיבה והכי נהוג לכתחילה: (ב) וכותבין לו גט ואעפ״י שאין אשתו עמו וכו׳ משנה וגמרא בפרק ג״פ (בבא בתרא קס״ז) ומפרש התם שצריך שיכירו שם האיש בגט והוא הדין שם האשה וזהו שכתב רבינו שיהיו מכירים שזהו פלוני ואשתו פלונית כלומר שזה האיש שמו פלוני ואשתו שמה פלונית אבל אם עדים מכירין שמותם אין לכתוב ע״פ עצמן דחיישינן שמא באו לראות להביא גט זה לאשה אחרת אבל בשעת הסכנה כותבין ע״פ עצמן כגון מי שמושלך בבור ואמר אני פב״פ כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי כותבין אעפ״י שאין מכירין שאם לא תאמין לזה שקורא כך שמו תשב עגונה וכדתנן בפרק התקבל וז״ל נ״י בפ׳ ג״פ ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט כלומר דלא סגי בהכרת פנים ושיסמוך על אחרים בשמות משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי אלא צריך שיכיר שמותיהם גם כן עכ״ל וצריך פירוש לפירושו ונראה דקשיא ליה הא פשיטא דצריך שיכיר שם האיש והאשה בגט ואין לסמוך ע״פ עצמן ולכן פי׳ דהאי ובלבד לא איצטריך אלא היכא שהאיש והאשה שניהם באו לכתוב להן גט ומכירין פניהם שזו אשתו של זה דאין לסמוך על אחרים בשמות ולא אמרינן בזה כיון דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי יש להאמין לאחרים אפילו אשה או קרוב או ע״פ עצמן אלא אף על פי דמכירין פניהם שזו אשתו של זה צריך ג״כ עדים כשרים שיכירו שמותיהן גם ב״י פי׳ דהא דתנן ובלבד שיהא מכירין אפי׳ בשאשתו עמו קאמר שיהיו העדים מכירין שם האיש ושם האשה אבל בפירוש לשון נימוקי יוסף כתב ב״י לקמן בסי׳ קכ״ט דצ״ע וכאן בסימן זה כתב ב״י דר״ל שלא יסמוך על פיהם לכתוב שמותם ולשאול אחר כך לאחרים על שמותם ולפע״ד נראה דהא פשיטא היא דאסור משום דמיחזי כשיקרא דבשעת כתיבה הוא שקר דבהאי מיחזי כשיקרא לכ״ע חיישינן אפילו בממונא כמ״ש בח״מ סימן ל״ט סכ״א כל שכן בגט אבל למאי דפי׳ ניחא מיהו צריך לומר לפי זה דנ״י לא כתב פי׳ זה אלא לפרשב״ם דלא טעה רבא בר׳ חנן במה דהוה חתים אתברא דההיא איתתא אלא מתחילה קס״ד דטעה ואח״כ חזר ואמר שאין בו טעות ואמת הוא כמו שחתמתי ואין לחוש למאי שכתב תחלה טעיתי דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כמ״ש רבינו לעיל סימן ק״י אבל למה שפי׳ נ״י אח״כ בשם הרשב״א והריטב״א דמוכח מיניה דאפילו אשה וקרוב נאמן לכתוב שם האיש והאשה בגט לא יתכן פירוש זה שכתבתי בלשון נ״י שכתב תחלה ובלבד שיהא מכיר וכו׳ דלאותו פי׳ אין סומכין על אשה וקרוב אלא לשון זה אמרו נ״י לפי פירוש רשב״ם ודו״ק. ומיהו להלכה נקטינן כהרשב״א והריטב״א וכ״כ הרא״ש לשם בהדיא דבגט נמי יש לסמוך אאשה ואקרוב ותמה ב״י על רבינו למה לא כתבו אבל למאי דפרי׳ לשון נ״י אליביה דרשב״ם אין כאן מקום לתמוה דרבינו נמי מפרש כפרשב״ם ונ״י הקשו התוספות בפ׳ ג״פ (בבא בתרא קס״ז) בד״ה אף על פי שאין אשתו עמו ליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וטרפה שלא כדין מלקוחות שלקחו הפירות מן הבעל עד תשרי וכו׳ וכך הקשו בפ״ב דגיטין (דף י״ז) בד״ה עד שעת נתינה והאריכו ע״ש:
(ג) ומ״ש מכירים ויודעים העדים והסופר כו׳ כך פירש רשב״ם בפרק ג״פ לשם אבל ב״י כתב דסופר א״צ להכיר וסופר כדי נקטיה ותימה דהא בפלוגתא דרבי מאיר ורבי אליעזר בפרק ב׳ (דף כב ודף כג) איתא דלר״א דאמר עידי מסירה כרתי והאי וכתב לה לשמה כתיבת הגט הוא דבעי לשמה לפי זה צריך הסופר שיכיר שם האיש ושם האשה כדי שיכתוב לשם פלוני ולשם פלונית ולכן צריך ג״כ שלא יכתוב הסופר אא״כ ישמע קולו של בעל מפיו שמצווהו לכתוב דאל״כ אין מקויים וכתב לה כמ״ש בסמוך השתא לפי זה אם אין הסופר מכיר שם האשה והאיש איפשר ששינו את שמותיהן ולא נכתב לשמו ולשמה וגם לא שמעו מפיו אלא מפי אחר: (ד) לא יכתבנו הסופר וכו׳ משנה וגמרא סוף פרק התקבל וריש פ׳ מי שאחזו. ומ״ש ואפי׳ שאמר לג׳ שיש עליהם תורת בית דין לכותבו ולחותמו אין להם לומר לאחרים לעשותו הקשה הב״י הא בההיא אפי׳ ר״מ מודה וה״ל למינקט רבותא דאפי׳ אמר לג׳ תנו גט לאשתי דפליג ר״מ ואמר דיכולין לומר לאחרים שיכתבו ויחתמו ואפ״ה אינן רשאין דקיימא לן כרבי יוסי וכתב דלא דקדק רבינו במילתא ולפעד״נ דלהכי כתב רבינו ואפי׳ שאמר לג׳ לכותבו ולחותמו כדי שיאמר אחר כך ואפי׳ א״ל אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום כלומר לא מיבעיא כשאמר לג׳ לכתבו ולחתמו וכו׳ אלא אפי׳ אמר לג׳ אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום אפ״ה אינן רשאין עד שישמעו מפיו ובפרק מי שאחזו ריש (גיטין עב) מסיק תלמודא דלא מיבעיא קאמר אע״ג דלא תני לה כלל וע״ש בתוס׳ בד״ה תניא כוותיה:
(ה) ומ״ש ואפי׳ א״ל אמרו לסופר וכו׳ הכי אסיקנא ריש פ׳ מי שאחזו וכרב אשי וכתב ב״י ע״ש הרמב״ן דפסול אפילו מינה לסופר פלוני שיכתוב ולעדים פלוני ופלוני שיחתמו דכיון שעשו שלוחיו שיהיו במקומו צריך שישמעו מפיו וכל שאינן שומעין מפיו אינן חשובין כאילו היה הבעל בעצמו כותב הגט ואינו מקויים וכתב לה. ואיכא לתמוה שאם יהיה כך דעת רבינו הלא רבינו כתב ע״ש הרא״ש לקמן בסימן קמ״א דבאומר לב׳ אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו דלא הוי מילי אם כן לפי זה צ״ל דלא אמר רבינו לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו אלא דוקא כשאינו מזכיר שם הסופר ושם העדים אלא אמר סתם אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום דהוי מילי ומילי לא מימסרי לשליח אבל כשמפרש שם הסופר ושם העדים פלוני ופלוני כשר וכ״כ הר״ן ע״ש הרמ״ה והסכים עמו ומביאו ב״י וצריך לומר לפי זה דהא דאיתא התם דבא״ל לב׳ אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו דפסול ואע״פ שהזכיר שם העדים פלוני ופלוני ויחתמו מכל מקום כיון שלא הזכיר שם הסופר איכא גילוי מילתא דהוי כמראה לו מקום ותלה בדעתם אבל כשמזכיר כולם בשמם סופר פלוני ועדים פלוני ופלוני כשר ולא אמרינן מראה מקום הוא להם ודלא כפי׳ רש״י לשם בסופר פלוני שיכתוב אלא דקשה טובא הא דכתב בסדר הגט להרא״ש וכן לקמן סוף סימן קנ״ד ז״ל אפילו אמרו לג׳ אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו קולו עכ״ל אלמא להדיא דאפי׳ הזכיר כולם בשמם לא יכתבו לדעת הרא״ש ורבינו והכי משמע מדבריו בפ׳ התקבל בסוף לשונו ולכן נ״ל עיקר דס״ל להרא״ש ורבינו דמדינא כשמזכיר כולם בשמם דכשר וכמ״ש בסימן קמ״א אלא דלכתחלה לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו כדכתב כאן והוא חומרא שלא מן הדין וכ״כ בש״ע בסדר הגט סי׳ קנ״ד סעיף י״ח ומיהו ודאי דאף להרא״ש דמדינא כשר אפ״ה דיעבד אם לא שמעו מפיו פסול מדרבנן ודלא כמו שפירש הב״י דהרא״ש כהרמב״ן ס״ל ועוד יתבאר בס״ד לקמן בסי׳ קמ״א: (ו) אף אם הוא חרש וכו׳ פי׳ רבינו סובר דהמדבר ואינו שומע דינו כפיקח ועדיף טפי מנשתתק דשומע ואינו מדבר היפך מדעת הרמב״ם כמו שנתבאר בח״מ סימן רל״ה סי״ט באריכות בס״ד ולכן אמר ואף אם הוא חרש ל״מ חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר דלא איפשר לידע דעתו ע״י הרכנת ראשו כשא״ל נכתוב גט לאשתך כיון שאינו שומע מה שאומרין לו ואי איפשר אלא א״כ שיודע לכתוב ואז איפשר לכתוב לו נכתוב גט לאשתך והוא ירמז בהרכנת ראשו או שיכתוב גם כן בכתב ידו אלא אפי׳ הוא שומע ואינו מדבר שאיפשר לשואלו נכתוב גט לאשתך וישיב ע״י הרכנת הראש שהיא עדיפא מכתב ידו משום דמראה בגופו דכתב הרא״ש בסוף התקבל לחד שינויא ול״מ נמי חרש זה דאינו מדבר ושומע אלא אפי׳ פיקח גמור דמדבר ושומע או מדבר ואינו שומע דדינו כפיקח גמור לענין זה שהרי איפשר לכתוב לו נכתוב גט לאשתך והוא יצוה בעצמו לסופר פלוני שיכתוב ולעדים פלוני ופלוני שיחתמו וה״א כיון דאיפשר לידע דעתו ע״י הרכנה או על ידי אמירתו יעשו ג״כ ע״י כתיבת ידם כדקיימא לן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואפ״ה לא יעשו עד שישמעו מפיו ולא ע״י כתב ידו ומשמע דאפי׳ נשאה כשהוא חרש דאף ע״פ דהרכנת הראש מהני אפי׳ אינו שומע ואינו מדבר שכיון שכנסה ברמיזה מוציאה נמי ברמיזה שאני הרכנה דחשיבא כקולו אבל כתב ידו לא מהני אפי׳ נשאה כשהוא חרש מיהו הרכנת הראש ודאי סגי בנשתתק או אפי׳ אלם מעיקרו כדתנן להדיא ריש מי שאחזו כדכתב רבינו בסימן קכ״א וכתב דחרש דאינו שומע ואינו מדבר ונשאה כשהוא פיקח ונתחרש אינו מוציא אשתו ברמיזה ומשמע דה״ה פיקח אינו מוציא ברמיזה דלא אמרו אלא בנשתתק או אלם דאקילו ביה משום תקנת עגונות כדכתב הרא״ש בשינויא בתרא אבל פיקח דיכול לדבר ולומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום לא הקילו להוציא ברמיזה וכן באינו שומע ומדבר ה״ל כפיקח לענין זה לדעת רבינו ואע״פ דלשינויא קמא דכתב הרא״ש דהרכנה עדיפא מכתב ידו משום דמראה בגופו וכ״כ הרשב״א דהרכנת הראש חשיבא כקולו ושכך אמר בירושלמי היא הרכנת הראש היא קולו דלפ״ז איפשר לדון דהרכנת הראש נמי מהני בפיקח מ״מ אזלינן לחומרא כשינויא בתרא דכתב הרא״ש דמשום תקנת עגונות הקילו ובפיקח ליכא תקנת עגונות ולכן לא כתב רבינו לקמן היתר הרכנת הראש אלא בשומע ואינו מדבר והקשה ב״י דרבינו כתב תחלה ואף אם הוא חרש וכו׳ דמשמע ואצ״ל פיקח והדר כתב או אפי׳ פיקח ואמר ליישב זה במה שאינו יישוב כלל דכתב דמשום תקנת עגונות ה״ל לאכשורי טפי בחרש מבפיקח ומש״ה שייך למימר ואף בחרש ולגבי דינא שייך טפי לאכשורי בפיקח מבחרש ומש״ה שייך לומר ואפי׳ פיקח ותימה דבחדא מילתא אין לתפוס רבותא דשתי סברות הפוכות זו מזו אלא או יתפוס רבותא דפיקח או יתפוס רבותא דבחרש ומה שנראה פשוט הוא דמ״ש ואף אם חרש הוא מקושר עם מ״ש בסוף וכתב להם בכתב ידו ור״ל דלא מיבעיא באומר אמרו דלא יכתבו ולא יחתמו אלא אף כתב להם בכתב ידו לא יעשו עד שישמעו מפיו ול״מ בחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר דלא מהני כ״י אלא אפי׳ שומע אלא שאינו מדבר ול״מ שומע ואינו מדבר אלא אפי׳ פיקח גמור או מדבר ואינו שומע דדינו כפיקח נמי לא מהני כ״י וכאילו אמר ואף כ״י לא מהני אם הוא חרש אפי׳ הוא שומע ואינו מדבר או אפי׳ פיקח וכו׳: (ז) והרמב״ם כתב נשתתק וכתב בכתב ידו כו׳ ס״ל דהא דקאמר בגמרא קולו לאפוקי דרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דלא ממעטינן אלא חרש שאינו שומע ואינו מדבר או אפי׳ מדבר ואינו שומע דהוי נמי כחרש אבל נשתתק או אלם אין דינו כחרש אלא דינו כפיקח ומהני כתיבת ידו וכדכתב בפ״ב דגירושין ובפרק כ״ט ממכירה ופשוט הוא דלהרמב״ם גם בפיקח מהני בכתב בכ״י וכן בהגהת מיימונית פ״ב דגירושין שמפרש כך לדעת הרמב״ם והכי משמע בסוגיא דתלמודא דידן מיהו דוקא כשנשאה כשהוא פיקח ונתחרש אבל כשנשאה כשהוא חרש דינו שוה לנשתתק ואלם ומהני כתב ידו לדעתו דהרכנת הראש וכתיבת יד שוין הן. ומ״ש וא״א הרא״ש כתב כסברא הראשונה הוא לפי דסמך על התוספתא והירוש׳ דלא כמשמעות תלמודא דידן וב״י האריך בזה עיין בסימן קכ״א סוף סעיף ו׳: (ח) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ע״י כולם ברייתא ס״פ התקבל ופירש״י בשביל כולם כלומר א״צ שיכתוב אחד במעמד כולם אלא אפילו שלא במעמד כולם יכול לכתוב דמ״ש לעשרה לכותבו לא אתכוין אלא שכל אחד מהעשרה יש לו רשות לכותבו אבל כשאמר כולכם כתובו היתה דעתו שלא יכתוב אלא במעמד כולם והוא שיהיו כל העשרה ביחד כשאחד מהם כותב דאל״כ לאיזה צורך אמר כולכם: (ט) אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי אחד כותב וכו׳ כך הוא לשון הרמב״ם בפ״ט וקשה דבמשנה שנינו אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי א׳ כותב ושנים חותמים כולכם כתובו אחד כותב וכולם חותמים לפיכך אם מת אחד מהם ה״ז גט בטל משמע דא״צ לפרש כתבו וחתמו אלא בכלל כתבו הוה נמי חתמו למ״ד עידי חתימה כרתי דכתיבה בלאו חתימה לאו כלום הוא וברישא לא אתא אלא לחלק בין אמר סתם כתובו דא׳ כותב ע״י כולם לאומר כולכם כתובו דא׳ כותב במעמד כולם אבל הא פשיטא דא׳ מהם כותב וב׳ חותמין ואע״פ שלא אמר אלא כתובו בלחוד ולא אמר ג״כ חתומו וא״כ אמאי כתב הרמב״ם ורבינו כאן אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו וכולי דתנו ודאי צריך לפרש דעשה שלוחים להוליך הגט וליתנו לאשתו וכדתנא במשנה ובברייתא אבל חתמו משמע דלא צריך אלא כמו ששנינו כתבו ותנו דבכלל כתבו הוי נמי חתמו ויש ליישב דכיון דבתר הכי קאמר תלמודא מנה אותן מהו עד סוף הפרק מוכחת הסוגיא דצריך לומר ג״כ חתומו א״כ בעל כרחינו צריך לפרש משנתינו וברייתא דלא תני בהו אלא כתבו ותנו ולא קתני נמי חתומו לישנא קטיעא הוא ומ״ש אמר כולכם חתמו כלומר כשאמר להם כתבו אמר להן גם כן כולכם חתמו וכן פירש ב״י: (י) אמר כולכם חתמו כולן חותמין בו ושנים שחותמין בו תחלה הרי הם משום עדים והאחרים משום תנאי וכולי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפ״ב דגיטין (דף יח) ופסקו הרי״ף והרא״ש והרמב״ם כרבי יוחנן דשנים נתכוין לחתום בו משום עדים וכולם לא החתים בו אלא לביישה ברבים ותנאי גמור הטיל בגט זה דלא ליהוי גיטא אא״כ חותמין כולן וקאמר בגמרא דלר״י אי חתם בי תרי ביומיה ואינך מכאן עד עשרה ימים וקודם שנתנו לה חתמו כולם כשר דמיקיים תנאיה ואזיל ומיהו משמע כיון דאמר כולכם חתומו צריך שכל אחד מהעשרה לא יחתום חתימתו אלא במעמד כולם כדלעיל וכ״כ התוס׳ לשם אבל ב״י כתב בשם הראב״ד ושאר גדולים שחולקים על זה דא״צ במעמד כולם אלא כשכולם משום עדים ותו קאמר בגמרא דלרבי יוחנן נמצא אחד מהן קרוב או פסול כשר דמסתמא מינה את הכשרים לשם עדות והקרוב לתנאי וז״ש רבינו לפיכך וכולי פי׳ כיון דהאחרים משום תנאי לפיכך וכולי ותו קאמר בגמרא מיחתם לכתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר וא״ל פסול א״ל כשר תנאי הוא וא״ל פסול אתי לאחלופי בשטרות דעלמא כך הוא גירסת הרי״ף וכך הביא הגירסא הרב המגיד בפרק ט׳ ופירש דבשטרות דעלמא כשזימן לרבים ואמר כולכם חתומו שאין אומרים בשטרות השאר משום תנאי וכשאחד מהן קרוב הכל בטל וגזרו לכתחילה בגט דאעפ״י דאומרים בו השאר משום תנאי אפ״ה פסול כי היכי דלא ליתי לאכשורי נמי בשטרות דעלמא ומשמע דדוקא לכתחילה גזרינן אבל דיעבד כשר בגט ואפשר שכך היה גורס הרמ״ה ולכך כתב לכתחילה אין לקרוב וכו׳ ורצה לומר שלא יזמין לכתחילה בגט עשרה ולומר להם כולכם חתומו כשיש ביניהם קרוב או פסול ושיהא חותם הקרוב משום תנאי אפי׳ חותם בסוף וכו׳ אבל אי זימנם וחתם בדיעבד כשר ולפי שרבינו כתב דבריו על פי דעת הרא״ש ופי׳ ר״ת והביא הגירסא ואי חתים בתחלה קרוב או פסול וכו׳ דלפי גירסא זו אפילו בדיעבד פסול ללישנא דאמרי לה פסול לכך כתב רבינו והרמ״ה כתב לכתחילה וכו׳ דחולק הוא אסברא ראשונה דפוסל בדיעבד כשחתם הפסול קודם שחתמו הכשרים אבל להרמ״ה כשר כשחתמו הכשרים למעלה והפסול למטה אפילו חתם הפסול קודם שחתמו הכשרים ומ״ש הרמ״ה ואי חתום בדיעבד בתר דחתימי תרי כשרים כשר רצונו לומר שהכשרים חתומים למעלה והוא חתום בסוף בשיטה אחרונה ואף על פי שחתם הפסול בתחילה והב״י לא פי׳ כך דברי הרמ״ה ועוד יש לפרש דרבינו לא הכשיר כשחתם הפסול אחר שחתמו הכשרים אלא כשחתמו הכשרים למטה והפסול למעלה וכמו שפר״ת דהשתא תלינן דהפסול לא חתם אלא למילוי אבל כשחתם הפסול למטה דליכא מילוי איכא למימר דלשם עדות חתם ובטל העדות והכי משמע להדיא מדכתב רבינו היה אחד משנים הראשונים וכו׳ דהול״ל היה אחד מהם פסול וכו׳ למה אמר הראשונים וכו׳ גם לא הל״ל למעלה ולמטה אלא כדפי׳ אבל להרמ״ה שכתב לכתחילה אין להחתים לקרוב וכו׳ אפילו חותם לבסוף וכו׳ משמע דבחתם פסול לבסוף כשר טפי לפי זה אפי׳ חתם הפסול לבסוף קודם שחתמו הכשרים למעלה נמי כשר בדיעבד דמסתמא העדים הם חותמין למעלה ומשום תנאי חותמין לבסוף ואיכא להקשות לפר״ת והרא״ש ורבינו דלא מכשירין אלא כשחתם הפסול בתחילה אמאי קאמר תלמודא אי חתים בתחילה קרוב או פסול א״ל כשר וא״ל פסול וקי״ל כהך לישנא דפסול הלא כשחתם הפסול בתחלה קי״ל דכשר לרבי יוחנן דאמר משום תנאי וכתב מהרש״ל בספר חכמת שלמה וז״ל דלפי פר״ת הא דאמר אי חתים בתחילה קרוב וכו׳ הוא פי׳ על האי נמי דקאמר והכי קאמר איכא דאמרי כשר והוי שפיר איכא בינייהו נמצא אחד מהן קרוב או פסול דלר״י משום תנאי כשר ואיכא דאמרי פסול וליכא בינייהו קרוב או פסול דאף לרבי יוחנן פסול וליכא בינייהו אלא היכא דחתימי בו תרי מינייהו ביומיה וכו׳ גם הב״י כתב ענין זה ע״ד התוס׳ אבל לר״ת ל״ק כלל דהא דמכשירין בנמצא אחד מהן קרוב היינו כשהכשרים חתמו תחילה למטה והא דקי״ל ואי חתים בתחילה קרוב כאמרי לה דפסול היינו כשהפסול חתם תחילה למעלה ועיין שם האריך בדעות הפוסקים: (יא) מנאם שאמר אבג״ד וכו׳ בסוף פרק התקבל איבעיא להו מנה אותן מהו רב הונא אמר מנה אינו ככולכם רבי יוחנן אמר מנה הרי הוא ככולכם ול״פ הא דמנה כולהו והא דמנה מקצתייהו א״ל להאי גיסא וא״ל להאי גיסא ופירש״י מנה כולהו אכולהו קפיד מנה מקצתייהו לא קפיד אלא אמנויין וכו׳ ובס״א כתב בפירש״י מנה מקצתייהו לא קפיד אפילו אמנויין וכולי וכ״כ הר״ן ומהרש״ל הגיה ע״פ ספרי רש״י הישנים וז״ל מנה מקצתייהו לא קפיד אלא אמנויין השנים מהני מנויין וחתמו למעוטי השאר שלא נמנו אתא ולא לכל הני מנויין איכוין שיחתמו כולן כיון דלא מנה לכולהו הוברר שטורח הדבר עליו וחדל לו מדעתו הראשונה ואפי׳ המנויין אינן צריכים לחתום אלא מקצתן והיינו כמ״ש הר״ן ולפי זה לא עלה ע״ד בעלי התלמוד שצריך שיחתמו בו יותר ממה שמנה דלא כמו שפירש ב״י בדברי הרמב״ם אלא גם הרמב״ם מפרש כפירש״י והרא״ש כתב כיון דאיכא תרי לישני הוי מנה ככולכם ורצונו לומר דאעפ״י שלא אמר בפירוש כולכם המנוין חתמו אזלינן לחומרא והוה ליה כאילו אמר כך בפירוש וצריך שיחתמו בו כחשבון שמנה וכמ״ש רבינו: (יב) פרש״י תקינו חכמים וכו׳ בפירש״י שבידינו בדפוסים לא כתוב בלשון זה והביאו ב״י והאריך בו אבל מהרש״ל כתב שכך צריך להגיה בפירש״י אתקין רב יהודה בגיטא דכולכם בגט שאדם אומר במעמד רבים ויש לחוש לשמא יאמרו לכולכם איכוין ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל התקין שיהיו כותבין בו כך א״ל פלוני כתבו או כולכון או כל חד מנכון כולכון אחד כותב במעמד כולם או כל חד מנכון אפילו אין חביריו עמו עכ״ל ורצונו לומר שהתקנה הוא אפילו הבעל אמר סתם העדים צריכים לפרש לכך נתן להם הבעל רשות אם רוצים יכתוב אחד במעמד כולם ואם רוצים יכתוב אחד אפילו אין חביריו עמו דהשתא לא יבואו לטעות ולומר שצוה לכולם ולא יוציאו שום לעז על כתיבת הגט לאחר נתינתו וזהו כמ״ש רבינו ע״ש פירש״י והוא העיקר. ומ״ש ושאר מפרשים פירשו וכו׳ יתבאר לקמן בסימן קמ״א בס״ד: ומ״ש ומיהו כתב גאון כו׳ פי׳ דלא תימא מאחר שתיקנו שהבעל יפרש דבריו ויאמר כל אחד מהם יכתוב והוא לא אמר בפירוש א״כ ה״ל כאילו אמר כולכם ואינו כשר כשאינו כותב במעמד כולם וכן אינו כשר בשיחתמו שנים מהם אלא כשר הוא אף על פי שאמר כך במעמד כולם כלומר אף על פי שאמר כך בפני רבים וכן פירש ב״י ומהרש״ל: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Shulchan Arukh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון